הבלוג עבר לשם. מנויי דואל ומנויי הרסס של “פידברנר” לא אמורים להרגיש בשינוי (או לראות את ההודעה הזאת); מנויי הרסס של “בלוגלי” מוזמנים להחליף את הכתובת, וכאשר ייכתב פוסט חדש, בשנת 2016 לכל המאוחר, גם הם לא יוזנחו.
[$]
ובכן.
“ויש מלים שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה, ענבל למשל, שהוא מגלגל בלשונו בפליאה, כאילו זו הפעם הראשונה שטעם אותה, ענבללל, או יערה, או לביאה וגיטרה, ואגדה, וגחל, ונגינה, והבהוב, וניצוץ, וקטיפה, נמסות על לשונו, מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר־רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר.”
(מתוך “ספר הדקדוק הפנימי”, מאת דויד גרוסמן.)
כמו חלק ניכר מביניכם, יש להניח, גם אני רכשתי את רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי בגיל צעיר. קוביות הלגו לימדו אותי שיעורים שאחרים הבינו רק בגיל מתקדם - וכנגד זה, כשהגעתי אני לגיל המתקדם, נוכחתי שידיעותי לא התקדמו אתו, ועדיין מתבססות ברובן על פיסות של פלסטיק דני. אין בכך, כמובן, כדי לרמוז שהן שגויות - אמא שלי תמיד אמרה שאני מתקדם לגילי - רק נאיביות במקצת; ובנכונותה של אחת מהן, לפחות, אני משוכנע עד היום: קל מאד לבנות מבנה גרוע מאבנים טובות, וקשה מאד לבנות מבנה מוצלח מאבנים רעות.
תחולתו של כלל זה איננה מוגבלת, כמובן, רק לבניה באבן. ענק הגון קשה להרכיב מחתיכות חצץ, וזרעים משובחים אפשר בקלות לצרף זה לזה ליצירת גינה מבולגנת ומשוללת־חן. וכן בתחום הלשון: המבקש לייפות את משפטיו ופסקאותיו, יאה לו גם הבירור, אילו הן המלים שכדאי לו לבור. זמן רב לא היתה התעניינות כזו מלאכה פשוטה כלל ועיקר, אלא שהשבוע, פחות או יותר, הציב יובל דרור אתגר חדש לקוראיו, תחרות מציאת המילה העברית היפה ביותר - וימים ספורים לאחר מכן פרסם את קורפוס מאה המלים שנבחרו שם, ובראשן: “כמיהה”.
רוב ההשכלה הארכיטקטונית שלי (אילוסטרציה)
מאה מלים הן כמות נכבדה, אמנם, אך לא נכבדה מספיק. הרשימה הקודמת בבלוג הזה, למשל - אתם אולי לא זוכרים, כי זה קרה כל כך מזמן - כללה קצת יותר מאלף ומאתיים מלים. הנוכחית כוללת כבר עכשיו כפליים ממאה. יתרה מכך, לא כל המלים שנבחרו מצטיינות בשימושיותן; ב”הלוואי” או ב”נו” אפשר לפרכס כל משפט שני, אבל אני מוכן להתערב שעברו לפחות יומיים מאז הפעם האחרונה שבה השתמשתם במילה “אחשדרפן”, ואפילו המילה היומיומית לחלוטין “קיפוד” לא חצתה את דל שפתי הרבה מאד זמן, לפחות בלי “אחות של” לפניה. לא די ברשימת מאה המלים בעצמה, אפוא; כאנשי הצבא המרושעים בפריקוול של “סופר שלומפר”, גם עלינו מוטל להעביר אותן שלל בחינות ולנתחן לפני ולפנים, עד אשר נוכל ליצור צבא שלם של מלים יפות, עפות ומתגלגלות מן הלשון, ואז למסור את כולן לדובר צה”ל האמיץ והגיבור.
מסתבר, על כל פנים, שהמשימה לא היתה קלה כשסברתי. הרי, למשל, הצגה של התפלגות העיצורים (והאפריקטות) ברשימת מאה המלים:
[חדי העין שביניכם יבחינו באיחוד בין האל”ף והעי”ן (בפינה הימנית העליונה), או החי”ת והכ”ף הרפה (מעל R). מתוך יצר מרדנות הפרדתי את הה”א, אבל לכם ולי ברור שהמצב איננו כזה.]
כיוון שהמלים ברשימה אינן עירומות, אין תמה שהעיצורים הנפוצים ביותר הם t ו־m, הנפוצים במורפמות עבריות. העניין הבולט האחר הוא ריבוי העיצורים השוטפים (למנ”ר): ארבעה מששת המקומות הראשונים, ובסך הכל כשלושים וחמישה אחוזים מכלל העיצורים. הרי לכם משהו לכתוב עליו הביתה! ועוד עיצורים שוטפים - אפשר אפילו להמציא איזו סברה, למה הם נחשבים נאים!
אלא שלכל זה אין, כמובן, שום תכלית בלי קבוצת ביקורת. נטלתי את מאתיים המלים הראשונות בספרו האחרון של דני סנדרסון, “עור התוף של קרדיף”, עברית מדוברת לכל הדעות, והעברתי אותן תהליך דומה. הרי לפניכם המצב הרגיל בעברית, על פי המדגם הלא לגמרי אקראי אבל מספיק טוב לענייננו:
חדי העין וגו’ יבחינו שמדובר באותו מצב כמעט בדיוק. כלומר, כן, בעברית יש קצת יותר “חחחח” משקוראי הגלוב מוכנים להודות, אבל זו לא תגלית מרעישה, לכל היותר תגלית מכחכחת בגרונה בנימוס. יפי המילה אינו נמדד, אפוא, בצליליה כשלעצמם. אחסוך מכם המתנה מורטת עצבים ואגלה - סליחה, ואגל - כי ברשימת המאה כן יש הרבה יותר רדופליקציות, וסתם הכפלות עיצורים, מאשר בקבוצת הביקורת; כמו כן, המלים בה ארוכות יותר - 55 מלים בנות שלוש הברות ומעלה, לעומת 60 מלים, 30% בלבד, אצל סנדרסון - בלי הבדלים של ממש במשקלים. נתונים חביבים, ונראה שיש בהם ממש, ובכל זאת חיפשתי משהו קצת יותר מרכזי.
המתנה מורטת עצבים (אילוסטרציה)
“איזה כאב געגועים היה לו ברגע ההוא אל יעלי, ואנשים מתנגפים בו, הי, ילד, תסתכל לאן אתה הולך, הקצב שלו לא מתאים, הוא מקלקל לכולם, מישהו מזייף באקורדיאון, רון קילוח בצינור, צינורות עורקי הנגב, קילוח, מלה יפה, אבל מקלחות משותפות, ויש גם קילוח של דם, ובזהירות רבה הוא נוטל את ‘קילוח’ מתוך בליל הרעש, מקלף אותה בעדנה, לוחש לתוך עצמו, חוליק, חוליק חוליק, שבע פעמים בכוונה גדולה, מן הסוף להתחלה, בפה סגור, שלא יחדור לתוכו ברגע הזה אפילו שמץ מזוהמת החוץ, מן הקולות וריח העשן וההמונים, וכך, בטהרה, מפשיט ומערטל את מעטה האבק והזיעה מקילוח, את הקרום הממושמש והמיובש, את כל הצלילים החורקים, הסתמיים, הלא מכוונים, מצפין בתוכו פנימה, במרכז החדש, בודק בחופזה את אלה שכבר הגניב לשם בימים האחרונים, גמיש, בדידות, איילה, כמוסים, קורבן, דמעות, מלים שהוא דולה בזינוק מתוך הזרם העצום, האינסופי, כל הזמן לקראתן, וכעת קילוח, שבעה ימים אסור לו לומר אותה בקול, עד שתיטהר לגמרי, תהיה כולה שלו. תהיה פרטית.”
(שם. כלומר, כמה עשרות עמודים אחר כך, אבל “שם”.)
את התשובה לא היה קשה למצוא; היא היתה גלויה לכל מי שעיניו בראשו, ומי שעיניו אינן בראשו היה יכול לקרוא בין התגובות המוקדמות בגלוב ולגלות אותה. העליתי בגורל עשר מלים מכל רשימה וחיפשתי אותן בגוגל. התוצאות לא אמורות להפתיע: מילה אופיינית מרשימת המאה מופיעה שם בערך 36,654 פעמים; מילה ממוצעת מן הסיפור של סנדרסון - 5,719,210 פעמים, כלומר, פי 156. אם מסלקים מכל רשימה את המלים הנפוצה ביותר והנדירה ביותר, היחס רק גדל: 20,318 לעומת 3,784,487, כלומר, פי 186.
תדהמה עשויה להיות תגובה מעט מוגזמת לנוכח הנתונים האלה, אבל להרים גבה יש מקום, ואפילו להרים שתיים. אם המלים האלה כל כך נאות בעיניכם, הו קוראי הגלוב, מדוע אינכם משתמשים בהן בתדירות גבוהה יותר? למה המילה “עגור” נפוצה פי שמונים ושבעה יותר מהמילה “כרוכיה”, אם השניה יפה מהראשונה? איפה האוושה והעסיס, הנוגה והאשמורת? האם מדובר במזימה, למנוע מן הלשון העברית היומיומית לממש את מלוא הפוטנציאל האסתטי שלה?
למנוע מימוש של מלוא הפוטנציאל האסתטי (אילוסטרציה)
התשובה, כמובן, שהמלים האלה אינן יפות באופן אינהרנטי; הן לא נדירות חרף היותן יפות, אלא יפות מפני שהן נדירות. או, נאמר, לנדירותן יש חלק בהופעתן ברשימה; להערכתי, ניחוש סביר הגם שלא מגובה בנתונים, גם רשימה מקבילה של מאה המלים היפות־פחות בעברית היתה מורכבת ממלים שמופיעות בגוגל ברבבות, ולא במיליונים. אולי אפילו מאותן מלים עצמן. נדירות לא מייפה מלים, וגם לא מכערת אותן - זו השכיחות שהופכת אותן לסתמיות, מעקרת מהן כל אופי וייחוד. ובבואנו לבחור מילה יפה - או מכוערת, או נעימה, או טורדת־מנוחה - הרבה יותר קל להבחין בתכונותיה של מילה שלא צריך לשמור בקפסולה שבוע ימים, “עד שכל מה שדבק בה יתנקה”.
מכל זה נובע, לענייננו, שדובר צה”ל ייאלץ להסתדר בלי תכנית לייצור אבטומטי ומהיר של מלים יפות; ולא ברשימת מלים מוכנה מראש יהיה עליו להצטייד, אלא באוצר מלים רחב ככל האפשר. וכיוון שזונות, כידוע, מפרכסות זו את זו, ותלמידי חכמים לא כל שכן, גם הקוראים כאן מוזמנים לתרום זה לאוצר המלים של חברו במלים - יפות או לא - שהכירו לאחרונה.
[$]
ובכן.
אחד השלבים האחרונים - במקרה הרצוי - בתהליך חיבור יצירה חדשה הוא מתן השם. כאן על המחבר לבחור כיצד יתמצת את כל חודשי עבודתו ויקפלם בכותרת קצרה ועניינית בת מספר חד־ספרתי של מלים. לרוב ישאף לבחור גם בכותרת מושכת, שתבטיח לו כמות נכבדה של קוראים, משימה מסובכת במיוחד בהתחשב בשלוש מגבלות מרכזיות: א’, השימוש במלים גסות איננו מקובל, ב’, רוב השמות המוצלחים כבר תפוסים, ג’, הכותרת “כנסו כנסו!” לא באמת עובדת. אין זאת כי על המחבר לשאוף לכותרת מחוכמת, ומוטב: דו־משמעית; ודוגמא נאה למשחק מילולי שכזה היא כותרת סדרת ההרצאות המפורסמת של ג’ון אוסטין, “איך לעשות דברים עם מלים”.
לטובת קוראי הספורים שלא למדו את יסודות חקר השיחה והשיח, או שסתם הרימו גבה למראה המילה “מפורסמת” במשפט הקודם, אבאר, כי עיקר פרסומו של החיבור בא לו בזכות דיונו בפרפורמטיבים למיניהם. המעוניינים יקראו קצת אצל אורן צור, או הרבה אצל אוסטין בעצמו, והלא־מעוניינים יסתפקו בידיעה כי מבעים יכולים לא רק לתאר את המציאות, אלא אף לשנות אותה, גם באופן מהותי מהמתחייב מכאוטיות העולם. דוגמאות נפוצות הן המלים “אני מכריז עליכם בעל ואישה”, שהגייתן היא־היא המשנה את סטטוס הזוג, או “אנו מכריזים בזאת” וגו’; אני עצמי אוהב להשתמש במקרה יומיומי ורגיל מאלה, פתירת בעיות בחשבון אינפיניטסימלי, אשר פעמים הרבה כוללת את המלים “יהי אפסילון גדול מאפס”. לפני ציון המלים האלה לא היה בידינו אפסילון כנ”ל; כתיבתן היא המשנה את העולם ובוראת אותו. הדוגמא הזאת אמנם עקיפה מעט - ניסוח מפורש לא היה משתמש בתכסיס הזול של היוסיב, ציווי הגוף השלישי, אלא קובע בפשטות “אני יוצר אפסילון גדול מאפס” - אבל חרף זאת אני מחבב אותה, כיוון שהיא מאפשרת לי לכנות את עצמי בשם “מי שאמר והיה אפסילון”, הגרסא הצנועה־כרצוננו של אגו־טריפ.
אפסילון גדול מאפס (אילוסטרציה)
כל קבוצה דתית ומנהגיה המשונים, ודוגמאות מתחום היהדות מכירים רובכם היטב. יש מהן יומיומיות ומתמשכות: למשל, המנוסה המתמדת משם האל, שעבר כברת דרך ארוכה מן האופן האגבי לחלוטין שבו נכתב במקרא ועד לפעלולי הדל”ת והקו”ף שמהן סובלות גם הגרסאות המרוככות שלו היום. יש גם נדירות; רק לפני שבועיים התכנסו רבים לחגיגה גיאוצנטרית הנערכת אחת לכ”ח שנים. ברם מדומני שתסכימו, ברוח ימים אלה - ואני מזכיר לכם ש”דרך ארץ” איננו מחויב בכרונולוגיה הרגילה של העולם - כי החריפה שבפסיכוזות היהודיות היא ציד החמץ השנתי.
תזכורת קצרה, עבור מי ששכח את שיעורי התושב”ע של הכיתות הנמוכות: אחרי שפרעה ויתר סופית, פחות או יותר, על עמדת “זה יהיה נצחון לטרור” שלו, והואיל, סוף כל סוף, להתיר לבני ישראל להגר צפונה, הם לא יכלו להתמהמה ולאפות לעצמם צידה אכילה, ונאלצו לעזוב את ארץ מצרים כשבידיהם רק מצות עלובות, וכן, כמובן, כלי הכסף והזהב של המצרים. לזכר אותו חיפזון הסטורי אנו מקדישים ימים ארוכים למרדף אכזרי אחרי כל גרגר חמץ, כדי שנדמה ככל האפשר לאבותינו, שלא הספיקו, אמנם, לאפות אפילו כיכר לחם אחת, אבל היה להם די והותר פנאי לוודא שלא נפל להם חלילה איזה גרגר של קרקר לכיס האחורי.
חגיגה גיאוצנטרית (אילוסטרציה)
צחצוח הבתים וההפטרות מחבילות הפיתות והפסטה הם, כצפוי, רק ההתחלה. בחג הפסח דהשתא התארחו אצלנו שני מבקרים מארצות הניכר. הם הצליחו לשמור על ארשת רצינית אף מתעניינת כשסופר להם על מנהגי חג הפסח הקונבנציונליים, הגם שהתקשו בכך יותר ויותר עם כל פריט, ובמיוחד כשהגענו לתקנה החדשה, המחייבת החלפה של התפריט המוגש לכל הפרות החולבות בישראל; ומששמעו על הטקס החביב שבו מוכרת המדינה את כל החמץ שלה לאיזה גוי תמורת שנדיבריליון שקלים, רק כדי לבטל את העסקא בחלוף שבוע - ובכן, סטודנט לקולנוע היה עובד שעות, ולא היה משיג אותו אפקט.
“אני לא חושבת שזה יותר טפשי מלהטביל תינוק כדי להסיר ממנו איזה חטא קדמון”, אמרה נעמה.
“לא אמרתי שזה יותר טפשי”, נענתה.
אני, דרך אגב, דווקא כן חושב שזה יותר טפשי, אבל זה לא מענייננו. ענייננו, כפי שיכולתם לנחש מצירוף כל הכתוב עד כה, הוא מנהג ביעור החמץ. סמוך לכניסת החג, כאשר הבית כבר אמור להיות משולל־חמץ כמעט לחלוטין, נוהגים להטמין כמה פירורי לחם - אצלנו נהוגים עשרה - בפינות הנידחות והנפתלות ביותר בו. לא כדי לסמל את הסיזיפיות שבקיום האנושי, הגם שאפשר לחשוב על הצדקה גם לקיום מנהג כזה, אלא כדי שאב המשפחה יעבור, מצויד באמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ, דהיינו בנר, יסלק שוב את הפירורים שהושתלו שם למטרה זו ממש - אלמלא נתחנכו רוב קוראיי בישראל, היה עלי להסביר כעת שאני רציני וביוגרפי - ויצית אותם. מנהג זה נועד לוודא בפעם האחרונה שכל כוך וגומחה בבית אמנם טוהרו כהלכה; הוא מאבד מטעמו, כמובן, בשל הקטיעה הבלתי־נמנעת של הבדיקה משנמצאו עשרה פירורים.
אמצעים טכנולוגיים חדישים לאיתור חמץ (אילוסטרציה)
בשלב זה אנחנו מגיעים לאחרון הטלאים, נשק יום הדין במלחמתו של היהודי לשמור על ביתו גלאט־כשר־לפסח: ביטול החמץ. קיום, כידוע לכולכם, פשוט בהרבה להוכחה מאשר העדרות; כדי להוכיח שקיימת על השולחן שלי כוס תה, כל שעלי לעשות הוא להצביע עליה, אבל כדי להוכיח - באופן נאיבי וישיר, לפחות - שאין עליו כוס קפה, אצטרך לסרוק את השולחן כולו. מצבו של היהודי הלוחם בשאור חמור שבעתיים, שכן אין די לו גם בסריקת ביתו מן המסד ועד הטפחות; תמיד ייתכן שחמק מעיניו איזה פירור עוגה סורר. מן הטעם הזה הבריקו חכמינו את ביטול החמץ: לאחר שהועלו באש עשרת פירורי־הפלמינג, מכריז היהודי על סיום מלאכתו, באמרו כך, רק בארמית: “כל החמץ שברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהי כעפר הארץ”. ואז, כבמטה קסם פרפורמטיבי, הופך כל החמץ שנשאר בבית ללא־חמץ.
שנים רבות תמהתי על קנקנו של המנהג הזה. אני יכול להבין את כוחן של מלים לשנות את שמו של אדם (”ייקרא שמו בישראל מלכישוע”), את התחייבויותיו ונדריו (”כל נדרי ואסרי” וגו’), את סטטוס הזוגיות שלו (”אני מכריז עליכם It’s complicated”); כל אלה עניינים שאין להם שום קיום פיזי. אבל ל”חמץ” יש הגדרה ממשית למדי: “בצק שתסס על־ידי שאור”. איך יכולות מלים, ואפילו הן נאמרות בהתכוונות מרובה, לשנות מצב כזה? האם ההוראה לפירורי הפיצה העבשים המסתתרים בין המרצפות תגרום לבצק שלהם לעבור תהליך אנטי־תסיסה? האם יש כוח־על מיותר יותר מאפשרות מסע בזמן שיכולה להיות מנוצלת רק לביטול פעולתם של שמרים?
It’s complicated (אילוסטרציה)
כמקובל במקרים כאלה, הגיעה התשובה ממקור בלתי־צפוי; במקרה זה, מבלוג ההיתוך הקר, אשר דרכו למדתי פרטים חדשים על כוחותיו המופלאים של אורן זריף. “בהתחלה לא הבנו כל כך מה קורה”, מצוטטת שם אחת, “אבל כשנכנסנו אליו הוא עמד על השולחן ואמר: ‘רבותי - קיבלתי מסר שהכוחות שיש לי הם חמץ ואסור לי להשתמש בהם בחג’”; ובכך קיים את הכתוב, “לא ייראה לך חמץ ולא־ייראה לך שאור בכל־גבולך”. מי שסבור שמדובר בעניין של מה בכך, מתעלם מן העובדה החשובה שכוחותיו של אורן זריף אינם, ככל הנראה, בצק שתסס על־ידי שאור; ומכאן אפשר להכליל: המונח “חמץ” איננו עניין מוחשי כלל ועיקר, אלא עניין של קונספט! לא מן הפיתות והלחם בורח היהודי בימי הפסח, אלא מן הרעיון של פיתה ולחם! אין כל רבותא, אפוא, באפשרות להפוך חמץ לשאינו חמץ ולהיפך באמצעות מלים בלבד!
מכאן הדרך כבר פתוחה לחידושים יצירתיים כיד הדמיון הטובה עליכם. נוסח ביטול החמץ המקובל בימינו מקביל את החמץ שברשות הדובר לעפר הארץ, אולם אין הכרח להסתפק דווקא בו: בחג הפסח הבא, אם תבחרו לקיים את ליל הסדר, תוכלו להגיש בו חלות משובחות, אם רק תצהירו עליהן קודם שהן תהיינה כמצות; בעלי המאפיות יוכלו למהר, למראה פקחי הפסח של משרד הפנים, ולקבוע שמרכולתם היא כעוגיות יין; ושוב לא תצטרך מדינת ישראל להתבזות בעסקאות מבוטלות־מראש - במקומן היא יכולה להכריז על הארץ כולה כנטולת־חמץ. בהכרזות מן הזן הזה אפילו יש למנהיגיה נסיון לא מבוטל. ואם אתם מפקפקים בהצלחת הפתרון הזה, דעו לכם שלפני כתיבת הרשימה הזאת ערכתי ניסוי מעשי, והכרזתי שכל כוחותיו העל־טבעיים של אורן זריף הם כעפרא דארעא; בינתיים השיטה פועלת יפה.
בסך הכל, אפוא, פותרת הגמישות המחשבתית הפעוטה הזאת פלונטר יהודי בן אלפי שנים. אל תודו לי. בשביל זה אני כאן.
בשבוע הבא: כיצד להכשיר כשלים ערכיים באמצעות שינויים בדיאתזה.
